שיעור שהופץ לאחרונה (08/09/2011) על ידי פקצ'וק רינפוצ'ה לתלמידיו.
עברית: שלמה שנטידווה שפרינגר
עריכה: מיכל סחף
אחיי ואחיות דהרמה יקרים,
אני מקווה שכולכם מאושרים ובריאים. כאן בעמק קטמנדו, היה זה יום של תפילות וכיסופים אל מורה נינגמה גדול שזה לא מכבר נכנס אל הפרינירוואנה. באירוע מעין זה, אני נזכר בתפילה של מורה הרימֶה הגדול ג'מגון קונגטרול לודרו טהיה "קריאה לגורו מן המרחקים”.
בקריאה של תפילה זו, חשוב ביותר שיהיה לנו את האמון שהגורו שלנו מגלם באישיותו את הבודהות של שלושת הזמנים. בהשגת הבטחון במורה-השורש, התלמיד מפתח באופן טבעי דבקות בלתי ניתנת לעירעור בשלוש אבני-החן והכרת-תודה להן. יחד עם טיפוחן של יציבות וודאות, התלמיד מתקדם בדרך. כשהוא כבר על הדרך, התלמיד מפתח ודאות בתרגול, ויחד עם דבקות והוקרה למורה-השורש, ההגשמה מושגת. לכן בקריאה של התפילה, קראו אותה בבטחון, בהוקרה ובדבקות.
ההרהורים המקדימים
סמסארה
אבוי!
כל היצורים המרגישים, כמוני, עם קרמה שלילית ומעשים רעים,
נודדים בסמסארה מזמן ללא התחלה.
אני ממשיך לחוות סבל ללא סוף,
אולם אינני מתחרט אף לא לרגע קט.
גורו, חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי שהפרישות תתעורר, ותעלה ממעמקי לבי.
החשוב ביותר הוא, שנתבונן בהתנהגות ובהתנסויות שלנו. איך אנחנו עוברים את היום ללא שמץ של תשומת-לב. כך אנחנו מחזקים את הנטיות המותנות הסמסאריות שלנו, איננו רואים איך אנחנו מבזבזים את זמננו, ואיננו רואים את חוסר המשמעות שבכך. מדוע אין לנו חרטות, הכרה או תשומת-לב? מדוע איננו פורשים מפעילויות מנטליות סמסאריות?מדוע יש בנו כל כך הרבה פעילויות רגשיות, ואפילו חיוביות? את הסבל קל לנטוש, אולם את ההנאה שאנו חשים, וכל עונג שאנו מפיקים, קשה לשחרר. תחושת הסבל היא הסבל של הסבל, תחושת העונג היא סבל הנגרם משינוי,ותחושה נייטרלית היא הסבל השרוי בכל. כל פעם שאתם חשים שמשהו חסר לכם, תחושה זו נוצרת מהתניות שיש לכם מן העבר.
הסבל שבסמסארה לא אמור לגרום לכם לחוש מדוכדכים. תחושת דכדוך ופרישות הם שני דברים שונים בתכלית.הסבל כשלעצמו הוא רק כשאתם שוקעים בסבל חסר התכלית של הסמסארה. פרישות היא הידיעה איך תוכלו לשחרר את עצמכם מסבל והרצון להשתחרר ממנו. כך לא תבזבזו את זמנכם, תוכלו להיות פחות מוטרדים בפעילויותיכם היומיומיות, ותעשו בחירה חכמה יותר, ללכת בדרך הדהרמה אל ההארה.
הלידה יקרת-הערך בגוף אנושי
אף-על-פי שהשגתי את החירויות והשפע, אני מכלה את חיי לריק,
תמיד מוטרד בהבליו של זה העולם.
כשאפנה את מאמציי אל החירות הגדולה, העצלות תביסני.
כשבידיים ריקות אחזור מארץ האוצרות,
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי כך שחיי האנושיים יהפכו למלאי משמעות.
מהם באמת חיים בעלי משמעות? אלה הם הפניית הזמן והמאמץ אל הדרך הנכונה, הדהרמה. עשיית מעשה כלשהו ללא מניע טוב, או אם הפעולות שנפעל תהיינה עם מניע טוב אך ללא תשומת-לב ומודעות, כשדעתנו מוסחת לגמרי,יהיה זה כאילו חזרנו מארץ האוצרות בידיים ריקות. ואם התעצלנו ולא מדטנו כשיכולנו לבחור ולמדוט, גם אז יהיה זה כאילו ידינו ריקות. עם מניע נכון, תשומת-לב נכונה, מדיטציה או תרגול נכונים, אלה הם חיים בעלי משמעות. אנחנו מבקשים מהגורו שיברך אותנו כך שנזכור לתרגל בכל רגע.
הדהרמה:
מוות וארעיות
אף לא יצור חי אחד על פני האדמה יימלט מן המוות,
כבר עכשיו, אחד אחד הם מתים.
בקרוב, גם אני אהיה חייב למות. אוויל אני, בחושבי שאשאר כאן תמיד.
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי כך שבתוכניותיי אמעט, ואת זמני לא אכלה.
ההרהור בארעיות חשוב עד מאוד, והמחשבה שאני עשוי למות היום הינה תזכורת טובה לכך. לעומת זאת, באופן רגיל אנחנו מעדיפים לחשוב שנחיה עד שנהיה בני 90, נעבוד עד שנגיע לגיל 50, נצא לתרגל בריטריט ל20 שנים ובזמן הנותר נבלה. ארעיות הופכת אתכם לרציניים וזהירים בנוגע לזמן שלכם, זה לא אמור לעשות אתכם עצובים. העניין הוא לא להפחיד, אלא שהמוטיבציה שלכם לתרגול תגדל, ושתזכרו לתרגל יותר.
קיימות גישות שונות ביחס לארעיות – ישנם אנשים החוגגים את המוות, אחרים אדישים אליו ואחרים פוחדים רק מלשמוע את המילה "מוות”. אם אתם אנשים מהסוג השלישי, חישבו פחות על ארעיות, ואם אתם אנשים מהסוג השני הקדישו יותר זמן להרהור בארעיות.
ישנן כמה דרכים להתבונן בארעיות. האחת, היא לראות שאנשים סביבכם מתים אחד אחד, ובקרוב גם זמנכם יגיע.השניה, שרגע המוות אינו ידוע. השלישית, ישנם אנשים שלא איכפת להם מהמוות, אבל אינם יודעים מה לעשות לכשיגיע, ולכן כדאי שילמדו היום איך לתרגל ברגע המוות.
למרות זאת, עלינו להיות זהירים ולשים לב שהארעיות לא תהפוך לסיבה שבגללה נתרגל את הדהרמה. פחד מן המוות כסיבה לתרגל את הדהרמה הוא מניע נמוך, סמסארי. המוות צריך להמריץ את תרגול הדהרמה ולא להיות הסיבה שבגללה נתרגל.
קרמה
מלפנים, אפילת הפחד ממתינה שניבלע אל תוכה,
מאחור, הרוח האדומה והזועפת של הקרמה בעקבותנו.
שליחיו המבעיתים של אדון המוות חובטים בנו ודוקרים אותנו,
וכך נחווה את הסבל שאין לשאתו של הממלכות הנמוכות.
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי שלא אפול אל תהום הממלכות הנמוכות.
אנחנו עובדים קשה כל כך כדי לשמח את בני משפחתנו וחברינו, להרוויח כסף ולצבור רכוש. אנחנו מוצאים כסף וזמן רב כדי לשפר את בריאותנו. למרות כל זאת, איננו זוכים לתוצאות טובות בעקבות כל הזמן שהוצאנו והמאמץ שעשינו – זוהי השקעה רעה. אף-על-פי שנעבוד כדי לפרנס את משפחתנו, הם ימותו אחד אחרי השני. וכשאנחנו נמות, מישהו אחר יהנה מרכושנו. למשך זמן-מה בני משפחתנו יתאבלו עלינו, ולאחר מכן ניעלם מזכרונם. כל כמה שנעבוד למען גופנו,מצבו אט-אט יתדרדר, ועל אף כל מה שנעשה כדי להצהיל את רוחנו – רוחנו המטופשת תמשיך לנדוד בבארדו השונים ובסמסארה.
אנא ממך גורו, ברך אותי שאראה שאת כל זמני ומאמציי הוצאתי לשווא. יש אנשים שיאמרו שמשפחה טובה לתרגול.שללא כסף, איך נצא לריטריט, איך נביא מנחות לנזירים? ללא גוף בריא, איך אוכל למדוט? וללא שמחה, איזו מוטיבציה תהיה לי לתרגל? אם כך, על מה מדברת הפיסקה הזו?
כאן הכוונה שעליכם למתוח קו, להחליט כמה זמן ומאמץ תרצו להוציא בנהייה אחר אלה? האם סיפוקים סמסאריים מועילים לכם בדהרמה, עושים אתכם חכמים יותר, ומסייעים לכם להשיג את ההארה? אל תשקיעו ותבזבזו לחלוטין את זמנכם בסמסארה, השתמשו בזמנכם בתבונה.
הפיסקאות שלמעלה מתייחסות אל ארבעת הרהורים המקדימים ואילו הפיסקאות הבאות לשמונה הפגמים ולתרופה להן, שייתכן ואשלח אליכם בהודעתי ביום של גורו רינפוצ'ה הבא.
נוצר את כולכם בלבי ובתפילותיי,
סרווה מנגלם,
פאקצ'וק רינפוצ'ה
המשך השיעור: שמונת הפגמים
הצטרפות לקבלת חדשות הבלוג
חזרה לדף הראשי של הבלוג
עברית: שלמה שנטידווה שפרינגר
עריכה: מיכל סחף
אחיי ואחיות דהרמה יקרים,
אני מקווה שכולכם מאושרים ובריאים. כאן בעמק קטמנדו, היה זה יום של תפילות וכיסופים אל מורה נינגמה גדול שזה לא מכבר נכנס אל הפרינירוואנה. באירוע מעין זה, אני נזכר בתפילה של מורה הרימֶה הגדול ג'מגון קונגטרול לודרו טהיה "קריאה לגורו מן המרחקים”.
בקריאה של תפילה זו, חשוב ביותר שיהיה לנו את האמון שהגורו שלנו מגלם באישיותו את הבודהות של שלושת הזמנים. בהשגת הבטחון במורה-השורש, התלמיד מפתח באופן טבעי דבקות בלתי ניתנת לעירעור בשלוש אבני-החן והכרת-תודה להן. יחד עם טיפוחן של יציבות וודאות, התלמיד מתקדם בדרך. כשהוא כבר על הדרך, התלמיד מפתח ודאות בתרגול, ויחד עם דבקות והוקרה למורה-השורש, ההגשמה מושגת. לכן בקריאה של התפילה, קראו אותה בבטחון, בהוקרה ובדבקות.
ההרהורים המקדימים
סמסארה
אבוי!
כל היצורים המרגישים, כמוני, עם קרמה שלילית ומעשים רעים,
נודדים בסמסארה מזמן ללא התחלה.
אני ממשיך לחוות סבל ללא סוף,
אולם אינני מתחרט אף לא לרגע קט.
גורו, חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי שהפרישות תתעורר, ותעלה ממעמקי לבי.
החשוב ביותר הוא, שנתבונן בהתנהגות ובהתנסויות שלנו. איך אנחנו עוברים את היום ללא שמץ של תשומת-לב. כך אנחנו מחזקים את הנטיות המותנות הסמסאריות שלנו, איננו רואים איך אנחנו מבזבזים את זמננו, ואיננו רואים את חוסר המשמעות שבכך. מדוע אין לנו חרטות, הכרה או תשומת-לב? מדוע איננו פורשים מפעילויות מנטליות סמסאריות?מדוע יש בנו כל כך הרבה פעילויות רגשיות, ואפילו חיוביות? את הסבל קל לנטוש, אולם את ההנאה שאנו חשים, וכל עונג שאנו מפיקים, קשה לשחרר. תחושת הסבל היא הסבל של הסבל, תחושת העונג היא סבל הנגרם משינוי,ותחושה נייטרלית היא הסבל השרוי בכל. כל פעם שאתם חשים שמשהו חסר לכם, תחושה זו נוצרת מהתניות שיש לכם מן העבר.
הסבל שבסמסארה לא אמור לגרום לכם לחוש מדוכדכים. תחושת דכדוך ופרישות הם שני דברים שונים בתכלית.הסבל כשלעצמו הוא רק כשאתם שוקעים בסבל חסר התכלית של הסמסארה. פרישות היא הידיעה איך תוכלו לשחרר את עצמכם מסבל והרצון להשתחרר ממנו. כך לא תבזבזו את זמנכם, תוכלו להיות פחות מוטרדים בפעילויותיכם היומיומיות, ותעשו בחירה חכמה יותר, ללכת בדרך הדהרמה אל ההארה.
הלידה יקרת-הערך בגוף אנושי
אף-על-פי שהשגתי את החירויות והשפע, אני מכלה את חיי לריק,
תמיד מוטרד בהבליו של זה העולם.
כשאפנה את מאמציי אל החירות הגדולה, העצלות תביסני.
כשבידיים ריקות אחזור מארץ האוצרות,
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי כך שחיי האנושיים יהפכו למלאי משמעות.
מהם באמת חיים בעלי משמעות? אלה הם הפניית הזמן והמאמץ אל הדרך הנכונה, הדהרמה. עשיית מעשה כלשהו ללא מניע טוב, או אם הפעולות שנפעל תהיינה עם מניע טוב אך ללא תשומת-לב ומודעות, כשדעתנו מוסחת לגמרי,יהיה זה כאילו חזרנו מארץ האוצרות בידיים ריקות. ואם התעצלנו ולא מדטנו כשיכולנו לבחור ולמדוט, גם אז יהיה זה כאילו ידינו ריקות. עם מניע נכון, תשומת-לב נכונה, מדיטציה או תרגול נכונים, אלה הם חיים בעלי משמעות. אנחנו מבקשים מהגורו שיברך אותנו כך שנזכור לתרגל בכל רגע.
הדהרמה:
מוות וארעיות
אף לא יצור חי אחד על פני האדמה יימלט מן המוות,
כבר עכשיו, אחד אחד הם מתים.
בקרוב, גם אני אהיה חייב למות. אוויל אני, בחושבי שאשאר כאן תמיד.
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי כך שבתוכניותיי אמעט, ואת זמני לא אכלה.
ההרהור בארעיות חשוב עד מאוד, והמחשבה שאני עשוי למות היום הינה תזכורת טובה לכך. לעומת זאת, באופן רגיל אנחנו מעדיפים לחשוב שנחיה עד שנהיה בני 90, נעבוד עד שנגיע לגיל 50, נצא לתרגל בריטריט ל20 שנים ובזמן הנותר נבלה. ארעיות הופכת אתכם לרציניים וזהירים בנוגע לזמן שלכם, זה לא אמור לעשות אתכם עצובים. העניין הוא לא להפחיד, אלא שהמוטיבציה שלכם לתרגול תגדל, ושתזכרו לתרגל יותר.
קיימות גישות שונות ביחס לארעיות – ישנם אנשים החוגגים את המוות, אחרים אדישים אליו ואחרים פוחדים רק מלשמוע את המילה "מוות”. אם אתם אנשים מהסוג השלישי, חישבו פחות על ארעיות, ואם אתם אנשים מהסוג השני הקדישו יותר זמן להרהור בארעיות.
ישנן כמה דרכים להתבונן בארעיות. האחת, היא לראות שאנשים סביבכם מתים אחד אחד, ובקרוב גם זמנכם יגיע.השניה, שרגע המוות אינו ידוע. השלישית, ישנם אנשים שלא איכפת להם מהמוות, אבל אינם יודעים מה לעשות לכשיגיע, ולכן כדאי שילמדו היום איך לתרגל ברגע המוות.
למרות זאת, עלינו להיות זהירים ולשים לב שהארעיות לא תהפוך לסיבה שבגללה נתרגל את הדהרמה. פחד מן המוות כסיבה לתרגל את הדהרמה הוא מניע נמוך, סמסארי. המוות צריך להמריץ את תרגול הדהרמה ולא להיות הסיבה שבגללה נתרגל.
קרמה
מלפנים, אפילת הפחד ממתינה שניבלע אל תוכה,
מאחור, הרוח האדומה והזועפת של הקרמה בעקבותנו.
שליחיו המבעיתים של אדון המוות חובטים בנו ודוקרים אותנו,
וכך נחווה את הסבל שאין לשאתו של הממלכות הנמוכות.
גורו חשוב עליי, הבט בי בחמלה.
ברך אותי שלא אפול אל תהום הממלכות הנמוכות.
אנחנו עובדים קשה כל כך כדי לשמח את בני משפחתנו וחברינו, להרוויח כסף ולצבור רכוש. אנחנו מוצאים כסף וזמן רב כדי לשפר את בריאותנו. למרות כל זאת, איננו זוכים לתוצאות טובות בעקבות כל הזמן שהוצאנו והמאמץ שעשינו – זוהי השקעה רעה. אף-על-פי שנעבוד כדי לפרנס את משפחתנו, הם ימותו אחד אחרי השני. וכשאנחנו נמות, מישהו אחר יהנה מרכושנו. למשך זמן-מה בני משפחתנו יתאבלו עלינו, ולאחר מכן ניעלם מזכרונם. כל כמה שנעבוד למען גופנו,מצבו אט-אט יתדרדר, ועל אף כל מה שנעשה כדי להצהיל את רוחנו – רוחנו המטופשת תמשיך לנדוד בבארדו השונים ובסמסארה.
אנא ממך גורו, ברך אותי שאראה שאת כל זמני ומאמציי הוצאתי לשווא. יש אנשים שיאמרו שמשפחה טובה לתרגול.שללא כסף, איך נצא לריטריט, איך נביא מנחות לנזירים? ללא גוף בריא, איך אוכל למדוט? וללא שמחה, איזו מוטיבציה תהיה לי לתרגל? אם כך, על מה מדברת הפיסקה הזו?
כאן הכוונה שעליכם למתוח קו, להחליט כמה זמן ומאמץ תרצו להוציא בנהייה אחר אלה? האם סיפוקים סמסאריים מועילים לכם בדהרמה, עושים אתכם חכמים יותר, ומסייעים לכם להשיג את ההארה? אל תשקיעו ותבזבזו לחלוטין את זמנכם בסמסארה, השתמשו בזמנכם בתבונה.
הפיסקאות שלמעלה מתייחסות אל ארבעת הרהורים המקדימים ואילו הפיסקאות הבאות לשמונה הפגמים ולתרופה להן, שייתכן ואשלח אליכם בהודעתי ביום של גורו רינפוצ'ה הבא.
נוצר את כולכם בלבי ובתפילותיי,
סרווה מנגלם,
פאקצ'וק רינפוצ'ה
המשך השיעור: שמונת הפגמים
הצטרפות לקבלת חדשות הבלוג
חזרה לדף הראשי של הבלוג
2 תגובות:
נהדר נהדר. והתמונה של רינפוצ'ה פשוט נפלאה :-)
ותודה על התרגום!
הוסף רשומת תגובה